מה אומר לכם, זה היה הפגש הקבוצתי הראשון שלי לתרגול וההרגשה היה משהו שלא מהעולם הזה. החוויה של ישיבה עם עוד קבוצת אנשים שמבצעים את אותו תרגול כמוך הייתה מדהימה. הייתה ממש הרגשה של נוכחות רוחנית אמיתית שנוכחה אתנו בחדר. ולי כאתאיסט מושבע זה היה בהחלט נקודת מפנה. כאן הבנתי שיש בבודהיזם יותר מאשר פילוסופיה בלבד או דרך חיים בלבד. הרגשתי שאני רוצה וצריך להיכנס לעניין עמוק יותר כי יש שם משהו שטוב בשבילי. עדיין לא ידעתי מה ואיך אבל ידעתי שזה "זה" זה הדבר בשבילי, ידעתי זאת לא באופן רציונלי אלא בתוך ההויה שלי . המשכתי להצטרף לתרגולים פעמיים בשבוע לשתות תה לתרגל ולשאול שאלות לא ממש קיבלתי תשובות למה שרציתי לדעת אבל בכל זאת למדתי יותר גם דרך האנשים הטובים וגם בקריאה ושיטוט באינטרנט.
השתתפתי אפילו פעם אחת במשיחת דהארמה ותרגול משותף עם אחת המורות מטעמו של לאמה אולה (מתנצל בפניה אבל לא זוכר את שמה), אבל בשלב זה החלה להתפתח אצלי ההרגשה שלא הכל הוא כמו שנראה וישנם זרמים עכורים מתחת לפני השטח - גם בבודהיזם.
בפוסט הבא מה גרם לי לעזוב את "דרך היהלום" ולהמשיך במסע לכיוון הצ'אן?
ושוב תגיבו בכיף אשמח לקרוא כל תגובה.
;){kind=link}