אני אוהב את הבודהיזם שלי אבל הוא גם מפחיד אותי.
למה זה ככה?
מעולם לא הייתי אדם דתי, נהפוך הוא. היחס שלי לדת היה תמיד בגישה שהדת היא אופיום להמונים, אמצעי שליטה של השלטון (בין אם דתי או חילוני) על ההמונים. דבר שעבר זמנו ושלכל אדם רציונלי אין מה להיות חלק ממנו. זלזלתי בדת לעגתי לכל דבר דתי ואפילו די תיעבתי את הייצוגיות של הדת בימינו. הדת הפכה עבורי לסמל של בורות ונחשלות, חוסר רציונליזציה, שריד מהעבר שעבר זמנו.
לבודהיזם הגעתי בכוונה לתרגל מדיטציה כאדם חילוני לגמרי ובהתייחסות לבודהיזם כפילוסופיית חיים. חיפשתי דבר שיוציא אותי ממעגל החדגוניות והשעמום של החיים, משהו שיעביר לי את הזמן ב"נאורות" אם תרצו.
באיזה שהוא מקום במהלך הדרך במיוחד לאחר שהתחלתי לתרגל במסורת הצ'אן הסיני, הבנתי שבודהיזם זה לא רק לשבת ברגליים משוכלות למלמל "אום" ולהרגיש מיוחד בגלל זה. מצאתי את עצמי נמשך יותר ויותר לבודהיזם כדת.
כשאני מסתכל על התרגול שלי היום הוא מורכב מתרגול המדיטציה עצמה ומליטורגיקה (דתית?) לפני ואחרי הישיבה. ואני מרגיש שהחלק הטקסי/דתי חשוב לי באותה מידה כמו הישיבה על הכרית. אני אוהב את שניהם ורוצה את שניהם.
אני לא ממש יודע מה מפריע לי, אני מניח שחלק מהבעיה זה שתמיד ראיתי את עצמי כאתאיסט, אדם רציונלי, וההיסחפות לבודהיזם כדת קצת ערערה על צורת הסתכלות זאת. כי בסופו של דבר אני פשוט אוהב את כל הטקסיות הדתית שנכרכת בישיבה על הכרית ובבודהיזם שהפך עבורי לא רק לפילוסופיית חיים אלא גם ובעיקר לדת.
אני לא בטוח שיש כאן שאלה ממש אולי יותר הצורך בהבהרה של המקום של הבודהיזם כדת בכלל ואצלי בפרט. יכול להיות שאני סתם מחפש תשובות לשאלות שלא קיימות ולכן אם אני לא יודע מה הבעיה איך אוכל למצוא תשובות? אבל אני מרגיש שאני חייב לנסות, זה חלק מהמסע שלי להתפתחות רוחנית ולשחרור מסבל.
אז אני אוהב את הבודהיזם. החלק שאני מקדיש ביום לתרגול שלי הפך להיות חשוב ומרכזי בסדר היום שלי ואני מחכה לו כל יום שיגיע. והדת החדשה שלי מפחידה אותי פחות ופחות בכל יום שעובר. אני מרגיש את עצמי נשאב לתוך הדת החדשה שלי יותר ויותר בכל יום שעובר, ואוהב את ההרגשה הזו של ההתמסרות לדרך.
אני מניח שאם אצליח אי פעם להיפטר מ"האני עצמי ושלי" לא אוטרד יותר מהעניין, ובינתיים אמשיך לתרגל וחיות את דתי החדשה באהבה גדולה ובמסירות ככל שאוכל.
Amituofo
;){kind=link}